.
..
...
נכתב בנובמבר 2022. טריגר בדידות ואובדן.
....
...
.
בחודשים האחרונים הבנתי שאני בודדה.
על בשרי.
כבר שלושה חודשים וקצת אני מסתובבת עם חור בבטן ובלב. החיים כביכול ממשיכים כפי שהיו, העולם כמנהגו נוהג. המשפחה, החברים, העבודה, התחביבים - הכל מתנהל כרגיל. על מי מנוחות, קצב החיים חזר להיות על טורבו והעיסוקים ממלאים את שעות היממה.
על פניו, הכל כביכול תקין. במוד של החלמה. אני מטופלת, מדברת, בוכה ומשתפת.
מקבלת אמפתיה וסימפטיה, כל כך הרבה אנשים רוצים לעזור ולתת יד או כתף, לשמח ולחזק.
ובחיים שלי לא הייתי כל כך בודדה.
זה בדברים הקטנים.
בבדיחות הפרטיות, שעכשיו רק אני מבינה. בשיחות היומיומיות והתלבטויות על זוטות שאני מנהלת כרגע בראש, עם עצמי. בהתלבטויות טיפשיות על מה לקנות לילדים, על מתכונים או כל כתבה טפשית ברשת שהיתה הופכת לשיחה שלמה.
זה בדברים הקטנים.
בארוחות הבוקר. בבתי קפה האהובים עלינו שבמשך שנים (כמעט בכל יום) היו משותפות. ועכשיו אני אוכלת לבד. בסופי שבוע. במפגשים משפחתיים, שהנוכחות שלה כל כך חסרה. ולא משנה כמה שמח מבחוץ, הלב שבור בפנים. ללכת לקנות מצרכים, מתנות, לעשות שופינג - ולא לקנות לה איזה משהו קטן שישמח אותה, לא להתקשר לשאול מה חסר לה בבית, איזה סידורים לעשות עבורה. זה להתרגל לחשוב על הכל, ביחיד. באחת.
זה בדברים הקטנים.
לשבת ביחד, אחת ליד השניה. בגינה, במרפסת, עם הקפה שלנו. בנחת. לשבת ביחד, אחת ליד השניה. גם באירועים המוניים ולהבין הכל במבט, בחצי חיוך, בלי מילים. לשבת ביחד, אחת ליד השניה. בלי צורך להוכיח, להרשים, לבקש או להצחיק. פשוט להיות. לשבת ביחד, אחת ליד השניה. כמה לא מובן מאליו. כי עכשיו זה לשבת לבד, גם אם לידי יושבים עשרות אנשים אחרים. כי עכשיו הביחד שנשאר לי הוא אני והקבר שלה.
החוסר כל כך מורגש, ואני לא מצליחה להבין איך מתמודדים עם החיים בלעדיה. איך אני בכלל מצליחה לחייך מידי פעם, לתפקד, לנהל את הבית-ילדים-קהילות-עבודה ואת חיי כשהיא לא כאן? אני באמת לא מצליחה להבין איך כבר שלושה חודשים, אין לי אמא.
ועל אף שהיומיום מלא, השגרה מתקתקת, הסביבה עוטפת - אני כל כך לבד. בא לי לצרוח ולבכות, לשתוק ולהיכנס מתחת לשמיכה, להעיף את כולם. ״אתם לא מבינים שלא אתכם אני צריכה???״ אני רוצה לשאוג עליהם, להטיח את הכל בפרצוף, שיתרחקו ממני. שיעזבו אותי לבד.
הם לא מבינים. איזה כיף להם שהם לא מבינים.
בשבועיים האחרונים אני שומעת אותה קצת יותר בראש שלי וחולמת עליה הרבה יותר בלילות. יש חלקים ביום שאני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי ומנהלת איתה שיחות. שיחות שמרגישות לרגע כמו הדבר האמיתי. יש רגעים ביומיום שאני מוכנה להישבע שהתייעצתי איתה עליהם, שאני יודעת מה היא חושבת. אני פועלת בהם כאילו היא פה איתי ולידי, מנחה אותי. ברגעים האלו אני מרגישה שהיא חיה בתוכי, שהיא אני ואני זו היא.
וזה כל כך מתעתע וכל כך מבלבל, קצוות של רגש שמתקיימים בתוכי בו זמנית. כי ברגעים הנדירים האלו לעומת כל האחרים, אני לא בודדה,
אולי רק לא לחלוטין שפויה.
כל יום הוא אחר, כל רגע בכל יום מתנהג אחרת לגמרי. הבדידות שחיה בתוכי סוחפת אותי למחוזות חדשים ומפילה אותי לתהומות שעוד לא הכרתי, מוציאה אותי מדעתי.
אני חושבת שהרגעים החדשים שהתווספו לשגרה, שבהם אני שתי נשים באחת, שבהם אנחנו עדיין ביחד הם לא האור בקצה המנהרה, הם פנסי הרחוב שמאירים לי את הדרך.
ובסוף, נראה לי שאני בתהליך של למידה. של אבל. של בדידות תהומית שתתקיים בתוך מציאות חדשה שנבנית זה עתה. בסוף, נראה שעוד לא הבנתי כלום.
Comments