השבוע היה לי הקיץ של אביה, חלקי אומנם אבל לצורך הדיון והפוסט נתייחס לאירוע ככזה. והנה ספויילר, הוצאתי מזה את המיטב, למדתי המון ואפילו הצלחתי להנות.
ולמה אני בכלל כותבת את זה?
ובכן, כי בא לי. זה חלק מהעיבוד של הסיטואציה מבחינתי, זה חלק מהחיים. חשוב לי להראות שלא הכל ורוד, טוב ונצנצים, שיש גם ״נפילות״ וזה ממש ממש בסדר לנרמל אותן ולדבר עליהן.
צולם על ידי מאיה לגוטין, חברה וצלמת על. הנה - תראו פה
אז איך הכל התחיל?
לפני חודשיים, בתחילת ינואר 2022, פנתה אליי עתליה המקסימה מטעם עיריית תל אביב ושאלה אותי אם ארצה לבוא ולהרצות - לספר על עצמי ועל הקהילות שאני מנהלת במסגרת שבוע האישה והפעילות המדהימה של ״במלוא הדרה״ בעיר. עוד על הפרויקט ניתן לקרוא כאן
אמרתי כן. החלטתי שהשנה אני יוצאת מאיזור הנוחות שלי, ואין דבר פחות נוח מבחינתי מלדבר על עצמי בפני קהל. באותו הרגע לא חשבתי על האירוע עצמו, על איך אני ארגיש. אבל קפצתי למים.
5 ימים לפני: חמישה ימים לפני האירוע פרסמנו אותו בפעם הראשונה, וב 2 פוסטים בלבד היא התמלאה! זה היה מרגש ומלחיץ - באותה נשימה. 50 נשים נרשמו, כשתכננו להגביל ל 30 נשים בלבד.
הימים שלפני: בכנות? בימים שלפני ההרצאה, כמעט ביטלתי אותה. הייתי צריכה להילחם בכל השדים שלי, רצו לי בראש תירוצים משוגעים - להגיד שאני חולה, שהילדים חולים, שיש לי בלת״ם סודי או פשוט לבטל - ככה סתם.
אבל לא עשיתי את זה.
היום שלפני: ביום שלפני (או למעשה בלילה שלפני), עם בטן מתהפכת - כתבתי את ההרצאה. הבנתי שאין יותר לאן לברוח, וזה חייב להיעשות. ריכזתי את הדברים שאני הולכת להגיד ולספר:
על ההבדלים בין דותן בת האדם לדותן הפרסונה הדיגיטלית - ששתיהן אני, אבל יש ביניהן פער משמעותי שהוא תוצר של פילטרים טבעיים שמתקיימים אונליין.
על השיעורים שלמדתי מההורים שלי בחיים
על הצבא ועל התפקיד שלי כמש״קית ת״שׁ שלימד אותי על הצורך בהצבת גבולות
על המשפחה המדהימה שלי והמקצוע שלי
ובעיקר על השיעורים שלמדתי בתור מנהלת קהילה.
יום ההרצאה: הגעתי מרוגשת ממש למפגש, עם בטן מתהפכת וחרדות קיומיות :) חששתי שאני אגמגם, שזה לא יעניין, שפתאום מישהי תקום ותצא באמצע או שאני אהיה מוסחת (בראש שלי הרצתי סיטואציה שבה אראה הרבה התעסקויות בטלפון ואחשוב שאני משעממת). לא רציתי לבזבז לאף אחת את הזמן ולא ידעתי אם מה שאני הולכת להגיד בכלל מעניין מישהי שהיא - ובכן, לא אני.
אנקדוטה חשובה: יצא לי בעבר להעביר לא מעט הרצאות וסדנאות עם תוכן מקצועי לקהלים משתנים - קטנים ובינוניים. ההבדל העיקרי הוא שבעבר לימדתי משהו מקצועי, התוכן בקורסים הוא סופר פרקטי ותכל׳סי ומתמקד בחברים ובחברות שהגיעו ללמוד, ולעומת זאת הפעם - דיברתי על עצמי.
פחדתי שיגיעו 50 נשים שמצפות למשהו אחר, למישהי אחרת.
פחדתי שאני אהיה מבוהלת, שאשכח את כל מה שתכננתי להגיד, שלא אהיה רהוטה או כריזמטית. וגם חששתי מהקיץ של אביה. שאף אחת לא תבוא.
חוזרת לאירוע:
כשנכנסתי לפאב וראיתי שיש במה ומיקרופון - שיקשקתי באמת! אלוהים, לדבר עם מיקרופון, באמצע פאב, על עצמי! כמה שזה רחוק ממני, כמה שזה לא באזור הנוחות שלי! אחרי חצי שעה של המתנה, גיליתי שמתוך 50 נרשמות - 12 נשים בלבד הגיעו להרצאה (ואם נודה באמת, 4 מהן הן חברות שלי).
ז״א, 8 נשים שנרשמו הגיעו. מתוך 50.
אני אריץ לכם.ן פה את מה שעבר לי בראש -
הלם, כעס, הרס עצמי, אשמה והשלמה. חמשת שלבי התמודדות שקרו ב 5 דקות של עיבוד.
מחשבה 1 - הלם:
״פאק, איזה מביך. בא לי ללכת הביתה, להיכנס מתחת לשמיכה ולבכות״ וזה ממש תמצות עדין של הדקה הראשונה. עלו שם המון מחשבות של אגו מרוסק, של פערי תפיסה ושל ״ או מי גאד מה אני עושה עכשיו?״
מחשבה 2 - כעס:
״למה נשים נרשמות ולא באות?? אני הולכת לעבור אחת אחת ולהתלונן פרטנית על הברזות! להגיד לכולן שזה ממש לא יפה! אז מה אם זה חינם? זה לא קול בכלל להירשם ולא להגיע/לא להגיד/לא למצוא מישהי שתבוא במקומכן, הרי תפסתן מקום!!״
(והיו שם עוד האשמות כאלו ואחרות כלפי כל העולם ואחותו)
מחשבה 3 - הרס עצמי:
״הנה, את רואה, כמו שחשבת - את פשוט לא מעניינת אותן. That's that. אל תרצי יותר ותישארי במפגשים האינטימיים״
וואלה, זו היתה המחשבה הרעה מכולן. איזה קול קטן שקורא ואומר לי שאני לא מספיק טובה, שזה הכל ״בגללי״ ופשוט לוותר גם על העתיד - בגלל מקרה פרטני.
מחשבה 4 - אשמה: ״יש פה 8 נשים שהגיעו, בטח הן מרגישות עכשיו אוקוורד נורא.. אולי הן ירצו ללכת בכלל ועכשיו לא נעים להן? איזה באסה להן שהן באו בגללי וככה בזבזו את הזמן״
במחשבה מספר 5 התאפסתי על החיים שלי - ״אוקיי,דותן - תנשמי. תבלעי את האשמה, המבוכה, ההלם, הכעס וההלקאה העצמית פנימה״ הבנתי שאני הולכת לעשות Dry Run אינטימי ומחבק להרצאה חדשה שנאלצתי בעל כורחי לכתוב, משהו שבחיים לא הייתי עושה אחרת. הסברתי לקולות השליליים שבראש שלי שכל הנשים שהגיעו היום רצו לשמוע אותי גם ככה, אז במקום להיות חלק מקהל גדול - הן קיבלו את זה באינטימיות.
כתבתי פה מלא מילים, אני יודעת.
אבל כל התהליך הזה בפועל לקח בערך 5 דקות.
ההרצאה עצמה:
מהרגע שהתחלתי את ההרצאה הרגשתי שהכל בסדר.
הרגשתי שאני יושבת בבר עם חברות ומדברת, משתפת וחולקת באופן הכי טבעי בעולם, הרגשתי שיכולתי לעשות את זה גם עם עוד 10, 20 או 100 נשים בסביבה. (עדיין לא אוהבת את הקונספט של המיקרופון והבמה באמצע פאב אבל נעבוד גם על זה)
כמה דקות אחרי שהתחלתי - הרגשתי שמשהו בדופק שלי נרגע, הייתי פחות דרוכה ועצבנית ואפילו נהניתי. השתחררתי ועזבתי את הרשימות שעשיתי מראש בטלפון.
בפעם הבאה אני לא אצטרך אותן, גם לא ל 5 דקות הראשונות.
התמונה באדיבות חברות שלי, שהיו שליש מההרצאה ותמיד 100% מהלב
אז מה המסקנה?
בתכל׳ס? קיבלתי פידבקים מעולים, זרמתי ואפילו נהניתי!
אבל אני לא יודעת מהי המסקנה הגדולה - אין אחת כזו.
אני בעיקר שמחה להיות אחרי הסיטואציה, זה היה די מתיש להרגיש את כל הרגשות האלו בזמן כ״כ קצר ואני לא בטוחה שבא לי לחוות את זה שוב בקרוב.
אבל אני מסתובבת עם תחושה כללית של הודיה על הסיטואציה, על האימון, על האמון. על החברות שבאו ועל הנשים המדהימות שפינו מזמנן ואשכרה רצו לשמוע מה שיש לי להגיד.
ומה יקרה בהרצאות בעתיד?
א. אני מקווה שהתחושות שלי *לפני* ההרצאה יהיו אחרות, שאני אתפלל שהיא תעבור בגוד וייבס ותהיה מוצלחת וכיפית, ולא אקווה ואתפלל שהיא תתבטל או שיקרה לי משהו נורא. כי תכלס, מחשבה בוראת מציאות, לא? אז אולי בכל זאת הבאתי את זה על עצמי?
ב. יגיעו יותר נשים :) ג. אהיה עם קצת יותר חמלה עצמית על כל הסיטואציה - גם 4 ימים אחרי
ד. אאמין בעצמי יותר - לפני, בזמן ואחרי ההרצאה (ובכלל)
ומה עכשיו?
בכל פעם שאני עומדת מול קהל אני מבינה שאני אוהבת את זה. אני בד״כ מבינה את זה בזמן או בסוף ההרצאה ושוכחת ממש מהר :) אבל אני אוהבת את זה.
ובינתיים - אני פותחת שני מחזורים של קורסים:
הראשון: לבעלות עסקים שרוצות ללמוד על שיווק העסק שלהן בקהילות דיגיטליות, איך לעשות את זה נכון ולקבל כלים פרקטיים.
השני: למי שרוצה ללמוד איך להיות מנהלת קהילה, להכיר את התחום והמקצוע מהבסיס ועד הפרקטיקה. למי שרוצה לקבל את כל הידע וכלים מא׳ ועד ת׳.
תודה שקראתן והגעתן עד פה, אם יש לכן מחשבות, רעיונות, תחושות של הזדהות או ההיפך - אם בא לכן להגיד מילה טובה (או אפילו ביקורת בונה) אני תמיד שמחה לשמוע!
ความคิดเห็น